40 שנה לאנטבה: הדרמה מאחורי ההחלטה לחלץ את החטופים

שלושה אנשים הרכיבו את הפיקוד העליון של ישראל במשבר חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה, עם 105 ישראלים ויהודים, ביום ראשון, 27 ביוני 1976: ראש הממשלה יצחק רבין, הרמטכ"ל מוטה גור ושר הביטחון שמעון פרס. בניגוד לתפיסה המקובלת, בעוד שני אנשי הצבא הבכירים, רבין וגור, פעלו למניעת המבצע במשך כל השבוע שבין החטיפה ועד לשחרור - דווקא פרס, ללא עבר קרבי בצה"ל, דחף מהרגע הראשון לצאת לפעולה. במילים אחרות, אלמלא פרס, החילוץ באנטבה לא היה יוצא לפועל, משום שרבין וגור העריכו שהסיכונים רבים מדי. פרס חלק עליהם והטיל את כל כובד משקלו לביצוע הפעולה, למרות המרחק הרב מהיעד.

זהו רק קצה הקרחון של הסיפור האמיתי על מבצע “כדור הרעם", שלאחר מעשה ניתן לו השם “מבצע יהונתן", על שם מפקד סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו, החלל היחיד מקרב המשחררים, שלפחות לפי אחת ההשערות לא מן הנמנע שנפגע מכדור של אחד מפקודיו, אך כדי להסתיר זאת התפרסם שנורה על ידי חייל אוגנדי ממגדל הפיקוח - אף שמבחינת מסלול הירי לא ניתן היה לפגוע בו משם.

רבים מול מעטים

הנרטיב של אנטבה מעניק את התהילה על אחד המבצעים היוקרתיים ביותר בתולדות צה"ל (האומנם?) ללוחמי סיירת מטכ"ל, שפרצו לבית הנתיבות הישן בנמל התעופה בבירת אוגנדה, הרגו שישה מחבלים ו־20 חיילים מקומיים ושחררו את החטופים. את חוויותיהם הם מפרסמים שוב ושוב בכל אמצעי התקשורת.

את הפרטים הקטנים יותר, למשל את העובדה שבמבצע השתתפו 66 לוחמי סיירת מטכ"ל, 50 מפקדים ולוחמים מנוסים מגולני ו–60 מפקדים ולוחמים מנוסים מחטיבה 35 של הצנחנים - סה"כ 176 לוחמים שנחשבו לעילית שבעילית של צה"ל, שנלחמו מול עשרה מחבלים נטולי הכשרה צבאית בסיסית, וכמה חיילים אוגנדים שאומנו על ידי צה"ל בעצמו - קצת פחות מציינים.

על האוגנדים אמר מוקי בצר, איש סיירת מטכ"ל שאימן אותם רק שנתיים וחצי קודם לכן, שרמתם הצבאית אינה מגיעה לקרפ בסוליות נעלי הצנחנים שלו. הטייס התימני הראשון בצה"ל, משה בדיחי, שאימן את הטייסים האוגנדים, אמר לחברו יעקב אגסי, בזמן ששניהם נסעו לנתב"ג שבוע לפני החטיפה (שניהם היו טייסים באל-על), ש"החיילים האוגנדים הם זְבָּלֶ'ה - לא שווים שום דבר. זה לא צבא, זה כלום!". קצת חומר למחשבה עבור כל מי שמתגאה בהישג המעולה של צה"ל באנטבה.

ולמרות זאת, היו בפרשה גיבורים אמיתיים ומהלכים יצירתיים ומלאי השראה, אך לא באנטבה, אלא דווקא בשבוע שבין החטיפה ועד היציאה למבצע - בעיקר בישראל.

איך אומרים אנטבה? 

המטוס נחטף לאחר שהמריא מאתונה בדרכו לפריז, בשעה 12:20 של יום ראשון, 27.6. בישיבת ממשלה שהתקיימה באותו זמן אמר ראש הממשלה רבין, אחרי שנמסר לו דבר החטיפה: "אנו נעשה את כל הסידורים, כשהקו הראשון יהיה חיובה של ממשלת צרפת לדאוג לנושא זה". זאת הייתה עמדתו של רבין עד יום המבצע עצמו, כעבור שבוע, והיא קבעה את מדיניות אפס המעשה (אך לא אפס דיבורים) של הממשלה ושל המטכ"ל, במשך רוב הזמן. אבל הדרגים הנמוכים יותר, בעידודו של שמעון פרס, החלו לעבוד.

בהתחלה התכוונו החוטפים להחזיר את המטוס ללוד, אך התחרטו וטסו לבנגאזי שבלוב, שם נחתו ב–15:00 לחניה שנמשכה שבע שעות. סא"ל בדימוס אלי דקל, אז ראש מדור אפריקה בענף 1 באמ"ן, סיפר: "התקשר אלי מפקד הענף, סא"ל אברהם אייכנבאום, אמר שנחטף מטוס והוא חונה בטריפולי, וביקש שאייצג את הענף באג"ם מבצעים.

יחד עם פקודי, יונה גורפינל, הכנתי שתי רשימות: א. היכן עשויים הלובים לכלוא את החטופים, אם יורידו אותם מהמטוס; ב. מטרות לפגיעה בלוב, כדי לשכנע את שליטה, מועמר קדאפי, לשחרר אותם. מכיוון שהנושא לא נראה לי רציני, שלחתי את גורפינל, שהתמחה בלוב, לייצג אותנו באג"ם מבצעים. עם הרשימות שהכנו הלך יונה לדיון, חזר משם אחרי שעתיים ואמר לי שהם אינם יודעים מאומה".

את הישיבה הראשונה בצה"ל בעניין החטיפה ניהל עוזר ראש מחלקת מבצעים באג"ם, אל"מ שי תמרי. ראש ענף מבצעים משולבים בחיל האוויר, רס"ן עדו אמבר, סיפר: "תמרי זימן חמישה אנשים. הרצנו כל מיני רעיונות, חלקם בתחום הדמיון. אמרנו שאם המחבלים יהרגו בן ערובה אחד, יש להפציץ עיר שלמה. לא הגענו לדברים קונקרטיים והתפזרנו".

ראש היחידה ללוחמה בטרור במפקדת קצין צנחנים וחי"ר ראשי, סא"ל רן בג: "נתנו דרור לדמיוננו מתוך ידיעה מוחלטת שאף אחד לא יאשר את זה. כשנודע שהמטוס נחת בלוב, בדקנו באיזו מידה אנחנו יכולים להגיע לשם ומהן הבעיות עם הצבא המקומי. בלילה, כשהמטוס המריא מלוב והיה ברור שאינו נע לישראל, נכנס רפיון מסוים. לפנות בוקר, כשהתברר שהוא נחת באנטבה, היו ויכוחים איך מבטאים את השם הזה. עייפים אך מרוצים הלכנו איש לביתו. הסתיים השלב המטכ"לי הראשון של האירוע".

תא"ל בדימוס שיקי שני פיקד אז על טייסת 131 של קרנפים (הרקולסים). לדבריו, "כשנודע לי שהמטוס נחת בבנגאזי, שיערתי שיזדקקו לנו. כינסתי את בכירי הטייסת בחדרי ועשינו חישובים - כמה זמן ייקח לטוס לשם, כמה דלק אנחנו צריכים, כמה לוחמים וכלי רכב נוכל להטיס".

בערב קיים הרמטכ"ל גור התייעצות קצרה בלשכתו והורה להיערך למצב שהמטוס יבקש לנחות בלוד. עוד לפני כן חשו לשם כוחות מיוחדים של צה"ל, והוראתו של הרמטכ"ל נותרה לפרוטוקול ולהיסטוריה.

תוכנית? בטח שיש!

ביום שני, עדיין בבנגאזי, החל הנעשה על המטוס וממנו קצת להתבהר: ישראלית תושבת פתח תקווה ובעלת דרכון בריטי, פטרישה היימן, שרטה את מפשעתה והעמידה פנים כאילו היא נמצאת בסיכון הריון. קדאפי הורה לשחררה. היא הוטסה ללונדון ושם מסרה פרטים ראשונים מבפנים על החטיפה ועל החוטפים. מאותו בוקר החלו כל זרועות האיסוף של צה"ל והמוסד לנסות לאגור מידע, אך העלו חרס.

אחרי הנחיתה באנטבה, המוסד, בראשות יצחק חופי, לא הצליח לספק מידע על מידת מעורבותו של שליט אוגנדה, אידי אמין, בחטיפה, כמו גם היכן בדיוק כלואים החטופים. כך אירע שדווקא החוטפים עצמם, ואמין בשחצנותו, וכן מדור אפריקה, ביוזמת רס"ן אלי דקל, יצרו את המודיעין החשוב ביותר למבצע, אף שתפקידו של המדור אינו איסוף, אלא מחקר.

ראשית, השיגו אנשי המדור תרשים של שדה התעופה באנטבה, מ"מדריך ג'פיסון", הכולל תרשימים של כל שדות התעופה בעולם, אלא שהוא מיועד לצרכים אזרחיים בלבד. שנית, הם החלו לאסוף ולמיין תמונות שצילמו ישראלים ששהו באוגנדה. מתוך אלפי הצילומים שאספו הם גילו כמה תמונות של שדה התעופה. מפת אוגנדה שהייתה ברשותם הייתה בקנה מידה של 1:500,000, ולא היה לה שום ערך למטרות מבצעיות..

באותו ערב קיים חבר הכנסת מהליכוד עו"ד שמואל תמיר פגישה עם פעילים פוליטיים של מפלגתו לשעבר, "המרכז החופשי". אחד הנוכחים היה אז ראש מחלקת מבצעים לשעבר בחיל האוויר, אל"מ (מיל') יעקב אגסי. הוא סיפר: "תמיר אמר שיש מבוכה גדולה מאוד במטכ"ל, במשרד הביטחון ובממשלה. נזכרתי במה שסיפר לי שבוע לפני זה משה בדיחי ואמרתי: 'מה הבעיה? לוקחים ארבעה קרנפים, טסים לשם, הורגים את המחבלים, משחררים את החטופים, וחוזרים'. אחרי שסיימתי הבנתי שאין טעם לומר זאת שם. הרמתי טלפון לראש מחלקת מבצעים בחיל האוויר, אביהו בן נון, ואמרתי לו שזה מה שצריך לעשות. הוא השיב: 'איך אתה מדבר בטלפון? אנחנו חושבים על משהו כזה'. אמרתי: 'זה הפתרון', ופרשתי לביתי".

במקביל, סיפק אמבר למפקד חיל האוויר מידע על יכולת החיל להטיס לאנטבה מטוסי קרנף. בישיבה אצל פרס טען מפקד חיל האוויר, בני פלד, שהמרחק לא צריך להפריע ושאין שום בעיה להטיס לאנטבה כוח צנחנים גדול, להשתלט על נמל התעופה או על כל העיר, לחלץ את בני הערובה, ולחזור. אף שדברי פלד נשמעו כהזויים, נזרע הרעיון במוחם של רוב המשתתפים, ובייחוד במוחו של שר הביטחון.

מערכת הביטחון הייתה עסוקה מאוד באותו שבוע. בסיני התקיים תרגיל אוגדתי רחב, ובאג"ם מבצעים ערכו תרגיל טלפוני גדול, כך שכל בכירי הצבא לא ממש היו פנויים להתמודד גם עם חטיפת מטוס, ורבין, כאמור, החליט לגלגל את האחריות בינתיים לממשלת צרפת. ביום שלישי המחבלים הפרידו בין החטופים היהודים והישראלים לבין כל היתר והתבהרו גם דרישותיהם: שחרור מחבלים מישראל, מצרפת, מקניה, משווייץ ומגרמניה, ו־5 מיליון דולר. אם דרישותיהם לא יתקבלו עד יום חמישי, 1 ביולי, הם יפוצצו את המטוס על כל החטופים.

רבין החליט סוף־סוף לזמן ישיבה בנושא, וראש לשכתו, אלי מזרחי, זימן את פרס והורה לו להזמין את מוטה. פרס השיב שמוטה עסוק בתרגיל בסיני ואפשר להתייעץ גם בלעדיו. רבין רתח והורה לזמן את מוטה ישירות. תא"ל בדימוס חגי רגב, שהיה ראש לשכתו של מוטה, סיפר: "היינו בחדר האח"מים בשדה דב בתל אביב, בדרך לסיני.

"קיבלנו טלפון שמוטה נדרש לעלות דחוף לפגישה עם ראש הממשלה. בדרך לירושלים עצרנו בתחנת הדלק על כביש גהה, ליד הכניסה לגבעת שמואל. מוטה הורה לי לטלפן לקותי (האלוף יקותיאל אדם, ראש אג"ם - א"מ) מטלפון ציבורי. התקשרתי ואמרתי לעוזרו, יאנוש: 'מוטה מבקש להכין אופציה צבאית לאפשרות של חילוץ באנטבה'. חזרתי למכונית והמשכנו לירושלים". לפי מוטה, יאנוש קיבל הלם למשמע ההוראה.

בישיבה שאל ראש הממשלה את ראש המוסד, חופי, "האם אפשרית פעולה צבאית?". חופי השיב: "לא חשבתי על כך". רבין הפנה מבטו אל מוטה. פרס התפרץ ואמר: "עוד לא היה דיון במערכת הביטחון. גם עם הרמטכ"ל לא דנתי בנושא זה". רבין התעלם מפרס וחיכה לתשובתו של מוטה. האלוף בדימוס שלמה גזית, אז ראש אמ"ן, סיפר: "רבין אמר, 'יש דרישות של החוטפים. לפני שאנחנו דנים במשהו, אני רוצה לשמוע את הרמטכ"ל'.

מוטה השיב: 'אכן הייתה חטיפה, אנחנו עובדים על תוכנית חילוץ'. למשמע הדברים הוכו רבין ואחרים בהלם. התשובה שיבשה את תוכנית הדיון של רבין. אחרי שהתפזרנו שאלתי את מוטה 'על מה אתה מדבר?'. מוטה השיב: 'אמרתי בטלפון לקותי, יש חטיפה, תתחילו לתכנן'. בסך הכל, זאת הייתה התוכנית".

הישיבה אצל רבין הסתיימה בשבע בערב. מוטה שלח את חגי להאיץ בקותי וביאנוש להכין תוכנית פעולה, וקבע ישיבה בלשכתו בתל אביב לתשע בערב. הוא עצמו ניגש לראש הממשלה. לדבריו: "רבין הושיט אלי יד. 'מוטה', אמר בחצי צחוק - 'כל הכבוד: אחד אפס לטובתך. איך ידעת שאשאל אותך את השאלה הזו?'. חייכתי גם אני ועניתי: 'יצחק, הרי אנו מכירים לא מהיום: איתך אסור לפגר אפילו ברגע. 'אבל', הוספתי ברצינות, 'הרעיון הוא מבצעי לחלוטין. כמובן', הוספתי ופניתי לראש המוסד, 'חשוב ביותר לקבל מידע מפורט ככל הניתן'".

"אלה רעיונות שרלטניים"

אחרי הטלפון של רגב, זימן יאנוש ישיבה דחופה בבור. דקל התכוון אז לנסוע הביתה. סגן ראש הענף, רס"ן אברהם הימלבאו, סיפר לו שיש ישיבה, אך אנשי הענף אינם חייבים להשתתף בה. למרות זאת החליט דקל לקפוץ למפגש. בדרכו פגש את הממונה על הענף, אהוד ברק, שהציע לדקל להימנע מבזבוז זמן ולנסוע הביתה. דקל התעלם. בתחילת הישיבה אמר יאנוש: 'מודיעין הציגו'. איש לא קם. דקל ציפה שמפקדו ברק יציג את מה שריכז מכל זרועות המודיעין. ברק הפתיעו ואמר, "דקל, קום והצג".

דקל תקע על הלוח הגדלה של מפת ג'פיסון, ואמר: "אנטבה נמצאת לחופו הצפוני של אגם ויקטוריה. יש שם שני מסלולים, ישן וחדש". הוא הראה צילומים ישנים של המסלולים שפקודיו אספו מישראלים ששירתו שם, ושרטוט של הטרמינל הישן שבוצע במדורו בעזרת הצילומים. נפלה דממה. יאנוש אמר 'נו...!', דקל השיב, "זה מה שאני יודע!". יאנוש פסק: "מודיעין! תוציאו את האצבע מהתחת, זה לא מודיעין, זה חרא!".

בישיבה בשעה תשע התברר למוטה שקותי לא עשה דבר ושהוא בקושי יודע איפה זה אנטבה. לפי ד"ר אביגדור שחן, שחקר לעומק את הפרשה ותיאר אותה בספרו "מבצע כדור הרעם", מוטה הדיח את קותי מאחריות על הכנות למבצע, והטיל אותן על ברק. קותי נפגע מאוד.

(לחלק השני בתחקיר המיוחד)